חברים יקרים,
האם במקרה ניסיתם לאחרונה לעשות שינוי בהרגלי התזונה שלכם?
ראיתי בקריירה שלי אלפי מקרים של תהליכי שינוי. אנשים באמת רצו את השינוי אבל לא היו מוכנים להשתנות, כלומר: להקריב מה שצריך כדי שזה יקרה. תמיד יש את אותה התנגשות – רוצה לשנות אבל לא רוצה לוותר.
והמחשבה הזו היתה מביאה את האדם לעמוד בין העבר המוכר לבין העתיד החדש, ולנסות להחזיק בשניהם – גם סופגניה וגם משקל, גם לאכול מה שבא לי וגם לעצור בנקודת השובע. זה מוביל למילה אחת – התמודדות.
אני מתמודד.
אני שומר.
אני שולט בכמויות.
כך מנסים לחיות במפוצל – לא לשחרר את המאכלים וההרגלים הישנים, תוך כדי רצון אמיתי לחיי תזונה חדשים.
תמיד היתה לי אמפטיה לסיטואציה הזו. בעוד אנשים אחרים היו מלאי ציניות וביקורת עצמית, אני דווקא הצלחתי להבין את גם-וגם. בעיני זה מאוד אנושי לרצות את החדש ולחשוש לשחרר את הישן המוכר.
השאלה ששאלתי את עצמי היא – למה לא דחוף לאנשים בתהליך שינוי להיכנס לתהליך ולהבין שהם לא יוצאים ממנו בלי שהם הופכים לאנשים חדשים?
למה עמוק בפנים לכולם יש תחושה שזה בסדר לא להצליח בתהליך השינוי?
תארו לכם שהייתם הולכים לניתוח קריטי והמנתח היה אומר – "אני מקווה הפעם להצליח. 3 הניתוחים האחרונים התחילו טוב אבל היתה לי נפילה".
אני לא הייתי מהמר עליו. כי אני רוצה ניתוח חד וחלק, עם כל הקושי שבדבר. בניתוח, כמו בשינוי, אני רוצה לעשות תהליך אחד חד וחלק. בלי משחקי נדנדה. בלי "להתמודד" שנים רבות.
השאלה היא למה אנשים בתהליכי שינוי הרגלי אכילה משחקים על נדנדה ולוקחים בחשבון שאולי זה לא יצליח גם הפעם?
יש 2 סיבות עיקריות, בבקשה שימו לב ותיבחנו אם זה מופיע אצלכם:
1 – יש זמן
עמוק בפנים יש קול שאומר לנו שלא נמות מחר, ולכן יש זמן. אם השינוי לא יקרה היום הוא יכול לקרות מחר, שנה הבאה, עוד שנתיים. לא דחוף. החיים מובטחים לנו. יש ביטוח ל – 30 השנים הבאות, אז יש זמן לשינוי. תמיד יהיה זמן לעשות את השינוי המיוחל.
אני מאוד רוצה שינוי, אבל לא קריטי לי ממש עכשיו. זה לא ניתוח לב. אין תחושת דחיפות.
כוח הזמן הוא הסיבה שאנשים עושים שינוי בבת אחת אחרי שהרופא מתריע בפני סכנה. כלומר – שחדרה למוחנו ההבנה ש"אין זמן יותר". ואז השינוי מתבצע – עכשיו!!!
2 – יש אלטרנטיבה
נאמר שבחרתם בתכנית דיאטה או שינוי הרגלי אכילה. עמוק בפנים יש קול שאומר "אם לא התכנית הזו, יש בחוץ עוד המון אלטרנטיבות". או במילים אחרות – תנסה. מקסימום תחליף. יש שפע סוגי דיאטות בחוץ.
אלו שהצליחו לעשות שינוי הם כאלה שלא היו להם אלטרנטיבות. הם הסתכלו על התכנית כמו אל ניתוח (או מעבר דירה) – אין אלטרנטיבות. בדוגמת מעבר דירה – בוחרים במוביל, עושה מהלך אחד וזהו. one shot.
מה אני למד משתי הסיבות שמעכבות שינוי? שתחושת השפע (יש זמן, יש אלטרנטיבה) היא למעשה ההתנגדות לשינוי בתחפושת.
דווקא הצמצום – אין זמן, אין אלטרנטיבה – הוא שמכניס את המוח למצב שבו אין לו ברירה אלא ללמוד את החיים החדשים ולהפוך אותם לשיגרה.
מהניסיון שלי בתהליכי שינוי, הבעיה הכי גדולה היא שככל שמחליפים אלטרנטיבות משהו בפנים נשחק. זה כבר לא עובד עלינו יותר.
לכן אני ממש ממליץ לכם לבחון עמוק בפנים ולעשות החלטה – מהתכנית הזו יוצאים רק לשחרור. אין בחוץ עוד אלטרנטיבות. ויותר מזה – אין זמן לעשות שינוי. לא בגלל שמתים מחר, אלא בגלל שזה יחמיר מחר.
זה פרויקט חייכם – אין זמן.
ככה זה – אחד חוכך, והשני חותך.
בהצלחה,
יגאל
