!
 
סל הקניות שלי
   
illness-message
מאמרים מקצועיים

 

 




 
 

  • איך יתכן שהקב"ה גורם לנו להיות חולים?

     

    באיזו זכות? ולאיזו מטרה?

     
    ואיך השאלה הזו קשורה לרלוונטיות של תשעה באב לחיים שלנו כיום?


    מאת ד"ר גיל יוסף שחר (M.D)

    כדי להבין את התשובה לשאלה הזו, איך הקב"ה פוגע ביציר כפיו ולאיזו מטרה, צריכים להבין איך יתכן שבתשעה באב הקב"ה החריב את בית המקדש ולמה הוא עשה את זה?

    בתשעה באב חרב בית המקדש (הראשון והשני. שניהם נחרבו באותו תאריך), פעולה שסימנה את תחילתה של הגלות שבעקבותיה עבר ועובר עם ישראל סבל רב.
     
    לחז"ל היה ברור שהקב"ה החריב את בית המקדש.
    הבבלים (בחורבן בית ראשון) והרומאים (בחורבן בית שני) היו רק שליחים של ה' לביצוע פעולה זו.

    במגילת איכה, שנכתבה על ידי ירמיהו לאחר החורבן, ברור לו שהחורבן היה מעשה אלוקים ולא פעולה של הבבלים: "בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב הרס בעברתו... גדע בחרי אף כל קרן ישראל.." (מגילת איכה, פרק ב, ב) וכן באופן מפורש נוסף: "עשה ה' אשר זמם, בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם, הרס ולא חמל" (איכה, פרק ב, יז).
     
    כעת ניתן רקע הכרחי להבנת הקושיה הגדולה בהקשר של תשעה באב ופתרונה:
    הרמב"ם פוסק להלכה: "כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בניין כו' דרך השחתה, עובר בלא תשחית" (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ו').
    כלומר, אסור להרוס בניין דרך השחתה.
    זה נכון לגבי כל בניין שהוא.

    יתרה מזאת, לגבי בית המקדש, יש הלכה נוספת וספציפית:
    "הנותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה, לוקה" (הרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק א').
    בנוסף, אחת מתרי"ג המצוות, כפי שמונה אותן הרמב"ם היא, "שלא לאבד בית המקדש ובתי כנסיות (בתי כנסת) או בתי מדרשות" (הרמב"ם, מניין המצוות, מצוות לא תעשה ס"ה).
    כלומר, אסור להרוס בניין כלשהו, גם אם אין בו קדושה ואסור לשבור אפילו אבן אחת מבית המקדש, קל וחומר שאסור להרוס את בית המקדש כולו.

    כעת אפשר להגיע לקושיה הגדולה:
    הרי הקב"ה מקיים את כל המצוות שהוא ציווה בהן את ישראל, כפי שנאמר: "אין מדותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם. בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא איננו עושה כלום והקב"ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה, הוא אומר לישראל לעשות ולשמור" (שמות רבה, פרשה ל, ט).

    כלומר, לישראל אסור להחריב את בית המקדש (ואפילו לא אבן אחת ממנו), אז איך יתכן שהקב"ה החריב את בית המקדש, הרי מה שהוא אסר על ישראל לעשות, גם לו אסור לעשות???

    הקושיה מתחזקת עוד יותר:
    אם נאמר שעם ישראל לא היו ראויים שיהיה להם בית מקדש, היה יכול הקב"ה לגנוז את המקדש ללא צורך בהריסתו ומבלי לעבור על ההלכה.
    יש כבר כמה תקדימים לגניזה בעבר.
    הגמרא מספרת לנו ש - "נגנז אהל מועד" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה ט/א) ויתרה מזו: במקדש עצמו "טבעו בארץ שערי'" (איכה, ב, ט ובעוד מקומות), כלומר, שערי בית המקדש עצמו, נגנזו באדמה מבלי שנהרסו. אם כך, היה יכול הקב"ה לגנוז את כל המקדש מבלי להרסו.

    ואף יותר מזה:
    אם עם ישראל לא היו ראויים למקדש, היה יכול להשאיר את המקדש על כנו, אך למנוע מעם ישראל להיכנס אליו, למשל באמצעות מתן שליטה על הר הבית לבבלים, לרומאים וכו'.
    כך היה יכול למנוע מהם את המקדש מבלי לעבור על ההלכה המפורשת שאוסרת להרוס אותו.
    אבל הקב"ה החליט דווקא להרוס ולהחריב את בית המקדש.
     
    נשאלת השאלה מדוע ואיך זה מסתדר עם העובדה שגם לקב"ה אסור להרוס את בית המקדש?
    התשובה טמונה במילים "דרך השחתה" (לשון הרמב"ם בהלכה שאוסרת להרוס בניין).
    האיסור להרוס בניין אינו אלא "כשעושה דרך השחתה וקלקול, אבל על מנת לתקן - מותר לקלקל, אם אי אפשר לתקן אלא על ידי קלקול זה" (שולחן ערוך אדמו"ר הזקן).
    זאת אומרת שאם הקלקול וההריסה הם לשם תיקון של משהו אחר, מותר לקלקל. כאמור, אך רק בתנאי שהקלקול הינו הכרחי לצורך התיקון.

    ספציפית, בנוגע להריסת בתי כנסת (כולל כמובן בית המקדש), נפסק להלכה: "אסור לסתור דבר מבית הכנסת, אלא אם כן עושה על מנת לבנות" (הרמ"א, שו"ע, סעיף קנ"ב).
    מפרשים אחרונים אף דייקו, שכל ההיתר להרוס בית כנסת, אינו אלא אם הסתירה (ההריסה) היא על מנת לבנות במקומו דווקא, באותו המקום.
    כלומר, להרוס בית כנסת על מנת לבנות בית כנסת במקום אחר - אסור.
    זאת אומרת שאם הקב"ה החריב את בית המקדש, הדרך היחידה על פי ההלכה, שמאפשרת לעשות זאת, היא על מנת לבנות באותו המקום בית מקדש גדול יותר ומפואר יותר.
    ברור שהדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי הריסת בית המקדש הקיים.

    זאת אומרת שמזווית ראיה "מלמעלה", חורבן בית המקדש היה בעצם הנחת אבן הפינה לבית המקדש השלישי!
    אין אפשרות אחרת.
    אין שום היתר אחר לבורא להרוס את בית המקדש.
    ובאופן כללי, כל קלקול והריסה מותרים, רק אם הם נדרשים לצורך תיקון כלשהו.

    מדברים אלו יוצא, שחורבן בית המקדש וכל הגלות שבאה בעקבותיו, נעשו על מנת לתקן משהו ו/או ליצור משהו טוב יותר!
    הם לא היו עונש חלילה, אלא פעולה שבאה לתקן ולרפא, לשקם ולשפר, בדיוק כמו שפרוצדורה רפואית שנעשית לצורך הצלת חיים, יכולה להיות מכאיבה מאוד ומלווה בייסורים קשים, אך מטרתה לרפא.
     
    זוהי בדיוק ההסתכלות של היהדות גם על כל נושא המחלות.
    הרמב"ם פוסק להלכה שיש להתרחק מכל מה שגורם נזק לגוף ושעל האדם לעשות כל שביכולתו כדי לשמור על בריאותו.
    אם כך, איך הקב"ה מביא מחלות על האדם? הרי מה שהוא אומר לישראל, הוא מחוייב בעצמו?
     

    התשובה היא, שהמחלה (פגיעה ברקמות הגוף) נעשית לצורך תיקון.
    המחלה באה כדי ללמד אותנו שיעור מסויים על החיים, כדי לתקן משהו באישיות שלנו, כדי לגרום לנו להתבונן על דברים מסויימים בצורה אחרת, כדי לשנות דפוסי חשיבה, כדי לגרום לנו לשנות סדר עדיפויות בחיים שלנו, כדי להעלות אותנו לדרגה רוחנית גבוהה יותר ולפעמים המחלה היא תוכנית אימונים כדי להכשיר אותנו לתפקידנו כאן בעולם ועוד ועוד.
    ומזה שהמחלה הגיעה, מובן שהמחלה הייתה הדרך היחידה האפשרית לגרום לנו ללמוד את השיעור הזה, כי הרי מותר להרוס רק לצורך תיקון ורק אם הקלקול הכרחי לצורך התיקון.
    המחלה גורמת לא פעם לסבל רב, אבל מטרתה היא ריפוי של הנפש.
    אפשר להגיד שמזווית ראיה מסויימת, המחלה היא סוג של "פרוצדורה רפואית" שמטרתה לרפא את הנפש.

    קשה לנו להבין את זה. זה טבעי.
    משל למה הדבר דומה?

    תינוק קטן שהתייבש ונאלצים לקחת אותו לחדר מיון לקבל עירוי (אינפוזיה).
    התינוק חווה משהו טראומתי מאוד.
    אמא שלו, שאוהבת אותו הכי בעולם, מוסרת אותו לאיש זר, עם חלוק לבן, שמכניס לו סכינים לתוך היד ומכאיב לו מאוד.
    יתכן שהוא חושב לעצמו "איך אמא עושה לי דבר כזה ומוסרת אותי לאיש רע שמכאיב לי כל כך".
    הוא לא מסוגל להבין שהיא בעצם אוהבת אותו מאוד והפעולה הזו היא ביטוי של האהבה הזו.
    הוא לא מסוגל להבין, שהפעולה המכאיבה שנעשית לו, הכרחית כדי להציל את חייו וגם אי אפשר להסביר לו את זה.
    הוא לא רואה את התמונה הכוללת, את המטרה בפרוצדורה הרפואית שעושים לו ומבחינתו הוא חווה רק סבל.

    גם אנחנו צריכים כל הזמן להזכיר לעצמנו שכל מה שהקב"ה עושה לנו בחיים, כל האתגרים שהוא מזמן לנו, גם אם הם כוללים סבל וייסורים, מטרתם לרפא אותנו, לקדם אותנו, להועיל לנו.
    הם אינם עונש, אלא נעשים מאהבה רבה.

    לא פעם אנחנו מונעים טוב מהילדים שלנו (טוב לפי ראות עינהם).
    אנחנו לא נותנים להם את כל מה שהם מבקשים,
    אנחנו מגבילים אותם בכמות הממתקים,
    אנחנו לא מרשים להם להיות ערים עד מתי שהם רוצים,
    אנחנו דורשים מהם לחזור הבייתה עד שעה מסוימת,
    מכריחים אותם לצחצח שיניים או ללכת לשירותים לפני השינה
    ועוד ועוד...
    מזווית הראיה שלהם, אנחנו מונעים מהם טוב ואפילו גורמים להם לרע!
    הם חווים צער, תסכול, כעס.
    מבחינתם - פגענו בהם.
    אנחנו הרי עושים את כל זה לטובתם.
    הם עוד לא מסוגלים להבין את זה.
    אנחנו גורמים להם לחוות פגיעה ותסכול כי לפעמים זו הדרך היחידה להקנות להם כלים והרגלים לחיים.
    אנחנו עושים את כל זה כדי לבנות אותם!
    הם חווים פגיעה וכביכול רוע מצידנו, אבל בעצם אנחנו בונים אותם, מעצבים את האישיות שלהם, מקנים להם כלים לחיים, מלמדים אותם להתמודד עם גבולות ועוד ועוד.
    אנחנו עושים את כל זה מרוב אהבתנו אליהם!

    הבורא הוא האבא שלנו.
    כל מה שהוא עושה לנו, זה מאהבה עצומה.
    (ספר הזוהר כותב, שאם היינו יודעים את גודל האהבה של הבורא אלינו, היינו רצים אליו כמו אריות שואגים)
    פערי התודעה ביננו לברוא הם פי כמה וכמה (וללא השוואה) לפערי התודעה ביננו לבין הילדים שלנו.
    כשם שהם לא תמיד מבינים למה אנחנו מגבילים אותם בדברים מסויימים וגורמים להם צער, תסכול וכאב, כך אנחנו לא תמיד יכולים להבין מדוע הבורא עשה לנו את מה שעשה.
    אבל כשם שהילד בתוך תוכו יודע שההורים אוהבים אותו אהבת נפש, כך אנחנו צריכים לזכור את אהבתו הרבה של הבורא אלינו ולדעת שאם נגרם לנו סבל וכאב, זה רק כי זו הדרך היחידה לבנות אותנו.
    זו הדרך היחידה להעניק לו כלים ותובנות.
    זו הדרך היחידה לגרום לנו להשתנות להיות אנשים טובים יותר ולהתקדם מבחינה רגשית ורוחנית.

    יש רמז נוסף מיוחד מאוד שמראה לנו שהחורבן של בית המקדש וכל מה שבא בעקבותיו היו מאהבתו העצומה של הבורא אלינו:
    בבית המקדש, על ארון הקודש, היו הכרובים - שני פסלים מזהב טהור בדמות זכר ונקבה.
    חז"ל מספרים לנו שכאשר הקב"ה רצה להראות את חיבתו לעם ישראל, היו הכרובים מעורין זה בזה (מחוברים כבשעת מגע מיני), דבר שמראה על החיבור הגדול והאינטימי ביותר בין בני זוג ואילו כאשר רצה להראות את כעסו, היו הכרובים מרוחקים זה מזה ומפנים עורף זה לזו.

    על זמן החורבן כותבת הגמרא:
    "בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובין המעורין זה בזה" (תלמוד בבלי, מסכת יומא נד/ב).
    כלומר, בשעת החורבן, לכאורה שעת הכעס הגדולה ביותר של הקב"ה על עם ישראל, הקב"ה מראה לנו שכל מה שהוא עושה, הוא עושה מאהבתו הרבה והאינסופית אלינו והקרבה אלינו!
    רגע החורבן הגדול ביותר, היה רגע של קירבה עצומה.
    כך הדבר בכל צרה, מצוקה ומחלה הבאה אלינו.
    זה המסר הפנימי המיוחד של תשעה באב לחיים שלנו.
     
    בגאולה, כל ימי הצום יהפכו לימי שמחה ונבין איך כל מה שקרה בהם היה בעצם לטובתנו, בדיוק כמו שלא פעם, לאחר החלמה ממחלה קשה, האדם מבין איך דווקא המחלה הקשה, היא זו שתרמה לו להתפתח להיות האדם שהוא היום ולקבל תובנות חדשות על החיים ואיך דווקא המחלה הקשה גרמה לו לחזור לדרך הישר בכל מה שקשור להרגלי החיים וההתנהלות בחיים והכינה אותו לשליחות הגדולה שמחכה לו כאן בעולם.
     
    עם ישראל מחכה לגאולה וכל אדם מחכה בתוך תוכו לגאולה הפרטית שלו.
    זה לא שיש גולה וגאולה, אלו לא מצבים שונים, שבאים זה לאחר זה.
    המילה גאולה מורכבת מהמילה גולה פלוס האות א'.
    הדבר בא ללמד אותנו שהגולה היא חלק מהגאולה, היא לא דבר מקדים או שלב אחר, אלא היא בעצמה מרכיב מרכזי בגאולה! (רוב רובה של המילה גאולה, זו המילה גולה)

    כשם שהמילה גאולה מורכבת מאותיות המילה גולה (פלוס האות א'), מעניין לציין שהמילה 'החלמה' מורכבת מהאותיות של המילה 'מחלה' פלוס האות ה'.

    בלשון הקודש אין מקריות.
    הדבר בא לרמוז לנו שאין כאן שני מצבים שונים – מחלה והחלמה.
    אלא המחלה היא מרכיב בהחלמה ואפילו מרכיב מרכזי בה.

    כשם שהריסת בית המקדש הייתה בעצם הנחת אבן הפינה לבית המקדש השלישי, כך מחלה, היא התחלתו של תהליך החלמה.
    ההיתר היחיד לפגוע בגופו של אדם (למשל בעת ניתוח או מתן תרופה שגורמת גם לנזקים), היא רק אם הפגיעה בגופו הכרחית לצורך ההחלמה של האדם.
    זה לא שעכשיו יש מחלה וצריך להחלים.
    עצם המחלה היא כבר חלק מתהליך ההחלמה שלנו כבני אדם, החלמה של לא רק של הגוף, אלא בעיקר של הנפש.
     
    מחלה, ברובד הפנימי והעמוק שלה, היא בעצם תהליך של החלמה, גם אם כעת, כמו אותו תינוק שהתייבש ומחדירים לו עירוי מכאיב, אנחנו לא מסוגלים להבין את זה.
    כלפי האירועים שקורים לנו בחיים, אנחנו לא פעם עם תודעה של תינוק.
    אנחנו לא רואים את התמונה הכוללת.
     
    בכל מחלה או אתגר אחר שבא עלינו בחיים, אנחנו צריכים לנסות להבין מה השיעור שאנחנו צריכים ללמוד מזה.
    מה זה בא ללמד אותנו, מה בדיוק תהליך הריפוי שאנחנו עוברים כעת, תהליך שמטרתו להפוך אותנו למשהו אחר, גדול יותר, רוחני יותר, מתקדם יותר.

    אנחנו צריכים להבין שכמו שלא פעם אין דרך לבנות בניין מפואר במקום מסויים, אלא על ידי הרס הבניין הנוכחי, כך לפעמים, הדרך היחידה לגרום לנו להתפתח למשהו טוב יותר, ראוי יותר ומתקדם יותר, היא על ידי פגיעה בגופנו – מחלה, שהינה בעצם חלק מתהליך ההחלמה של מי שאנחנו.

    בכל תשעה באב, ביום שבו אנחנו נזכרים בחורבן בית המקדש, יש לנו הזדמנות להתבונן במסר הזה של המהות הפנימית של כל חורבן או מחלה ולייחל ולקוות הן לרפואה השלמה והן לגאולה האמיתית והשלמה. בקרוב ממש.

    רפואה שלמה!
    גיל יוסף שחר M.D
     
     *מאמר זה נכתב על בסיס רעיונות שלוקטו מתורתו של הרבי מלובביץ.

    המאמר העשיר אתכם?
    שתפו אותו עם הקרובים אליכם.


  • המאמר העשיר אתכם?
    הרשמו לניוזלטר וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים שעולים לאתר. זה חינם.
    אנחנו שולחים לכל היותר מייל אחד בשבוע.
     
 
הרשמה לניוזלטר - חינם!
הרשמו וקבלו מידע בעל ערך רב לבריאותכם ועדכונים על הפעילות שלנו ברחבי הארץ.
דואר אלקטרוני *              

  
 
94,378
 איש מנויים לניוזלטר! ואתם?


מתנה חינם!
 
 










 



  



 

 

 
 
 
 
 
אהבתם את האתר?
נודה ללייק קטן.
הנה ההזדמנות בקליק אחד!