!
 
סל הקניות שלי
   
home-birth
מאמרים מקצועיים

 

 




 
 
  • איפה בחרתי ללדת את הילדים שלי?

    מאת שלומית שחר


    ­­הבכור שלי, מתן אהרן, נולד בניתוח קיסרי.
    שלא תטעו, זו לא היתה בחירה ראשונה.
    הגעתי עם אג'נדה מאוד ברורה וסבלתי מעל 20 שעות של צירים בלי אפידורל.
    הלידה התחילה בבית עם דולה ואחרי 6 שעות היא הרגישה שאני כבר מתקדמת מספיק כדי להגיע לבית יולדות.
    בבדיקה הראשונה עוד לא היתה לי פתיחה 3, משמע- לא נכנסים לחדר לידה.
    אז "טיילנו" בחוץ ובצעתי תרגילים שונים כדי לקדם את הלידה.
    אחרי 3-4 שעות של סבל, שכל מי שהיה בחצר בית היולדות חזה בו, הסכימו שאכנס לחדר.
    כל זמן שאפשרו לי, זאת אומרת שלא הייתי מחוברת למוניטור או שרופא כלשהו החליט לבדוק פתיחה, ביליתי במקלחת כדי להקל על הכאבים, כשהדולה מעסה את גבי בכל ציר וציר.
    אחרי מעל 20 שעות, כשהגעתי רק עד פתיחה 8, הרופאה, שברוב רגישותה ציינה שגמרתי את כל המים בכנרת ("אל תדאגי" אמרתי לה, "לא התקלחתי 3 חודשים, זה מתקזז"), הסבירה שאין התקדמות ואני צריכה לקבל זירוז.
    אז הזריקו לי אפידורל וקיבלתי מנות קטנות ביותר של פיטוצין.
    כבר לא הייתי מטושטשת מהכאב ומהלחץ שהלידה לא מתקדמת ופתאום הבנתי כמה רופאים ואחיות ראיתי באותן שעות.
    נראה שכל הצוות שעבד באותו יום עבר אצלי בחדר, כדי לראות אם אני "מתקדמת מספיק".
    אחרי 36 שעות ללא שינה, סופסוף נמנמתי קצת.
    גם אז הגיע רופא שהחליט לבדוק פתיחה ולמרות שאמרו לו שרק עכשיו נרדמתי אחרי המון שעות ערות, הוא לא התרשם.
    בעלי נעמד על רגליו האחוריות כדי שלא יגעו בי (אולי עזר שהוא רופא בעצמו).
    לונג סטורי שורט, הלידה נתקעה, האטות בדופק, התייעצות עם גניקולוג ידיד ואז ניתוח קיסרי.
    ידיי קשורות לצדדים, מסך מסתיר לי את הנעשה ואחרי כרבע שעה אני שומעת בכי, ביקשתי שירימו את התינוק שאדע אם זה בן או בת.
    בן. מיד הרגיש צורך לסמן טריטוריה והטיל את השתן הראשון שלו על פניי :-)
    כמובן שבשלב זה בדקו וקילחו אותו, הצרחות שלו היו נשמעות לי הגיוניות כי זה מה שעושים תינוקות שנולדו, לא?
    הניחו אותו עלי לדקה או שתיים, כמובן שהנקה אפילו לא היתה אפשרות והוא נלקח לאיזה חדר ילודים (אנחנו לא סגורים מה זה היה בדיוק אבל הוא לא היה במצוקה).
    לבעלי לא נתנו להיכנס לשם כדי להיות עם התינוק שלו.
    הוא בכה ובכה עד שקיבל מטרנה, מכיוון שלטענתם הסוכר שלו היה נמוך, מה שהגיוני, כי הוא לא ינק! בניגוד לכוונתנו המקורית.
    אני נלקחתי לחדר התאוששות ורק אחרי 4 שעות נלקחתי למחלקת יולדות והתינוקי לתינוקיה.
    מכיוון שילדתי בניתוח קיסרי, לא הסכימו לביות מלא.
    לאחר לילה אחד שמתני שהה בתינוקיה הבהרתי להם שאני עוברת לביות מלא ולא מעניין אותי כלום, ואכן עברנו.
    על אף ההכנות המרובות וההתכווננות ללידה טבעית ופעילה קיבלתי את ''גזר הדין'' באהבה, ובלבד שיוולד תינוק בריא ושלם לאם בריאה ושלמה.
    הכל מלמעלה, אין לנו אפשרות לדעת איך היתה נגמרת הלידה אם היתה מתרחשת בבית. 
    לאחר הלידה הייתי זקוקה לעזרה בעיבוד החוויה הלא פשוטה.
    חברה יקרה, טלליי, עזרה לי להחזיר לעצמי את האמון בגופי וביכולת שלי ללדת, בעזרת תהליך עיבוד לידה הכולל צלילים ונשימות.
    אם במהלך ההריון הראשון היו מחשבות ללידת בית, שנדחו בשל החשש מהלא נודע, בהריון השני כבר לא היה לי ספק שזה מה שאעשה.
    אחרי שחקרתי, קראתי ולמדתי, החלטתי ללדת בבית בניגוד להנחיות משרד הבריאות (שלא מאפשר למילדות ללוות לידות בית לאחר ניתוח קיסרי) ועל אף חששותיו של בעלי (שבסופו של דבר, תמך באופן מלא בבחירה שלי).
    כמובן ששמרתי את זה בסוד מפני המשפחות שלנו, כדי למנוע מעצמי מסכת לחצים.
    בשבוע 39+2, מנחם חיים אותת שהוא רוצה לצאת.
    הודעתי לצוות שליווה אותי, הם הגיעו ואפילו הספיקו לתפוס תנומה קלה, לפני שהערתי אותם ב-4 לפנות בוקר, כי הכאבים כבר היו בלתי נסבלים.
    נכנסתי לאמבטיה וביליתי שם את השעות הבאות בצירים.
    חדר האמבטיה היה חשוך, ניגונים שבחרתי מראש התנגנו, הדולה ניגנה לי בכלי נגינה מרגיע ומיוחד ללידות. כשכאב לי, הן עזרו, הרגיעו, עיסו את גבי.
    כשרציתי אותם איתי הם היו, כשרציתי שילכו הם הלכו.
    אני הייתי המלכה, היולדת.
    כשביקשתי לדעת באיזו פתיחה אני, הסבירו לי שעדיף לא לבדוק- זה יכול להשתנות כל רגע, זה עלול לייאש או לפתח ציפיות שהגוף לא יעמוד בהם.
    הם הזכירו לי לנשום ולנהום באופן כזה שמסייע לתינוק לצאת.
    אחרי 6 שעות וחצי במים, מנחם חיים יצא ממים אל מים, מיד הונח על גופי והחל לינוק.
    לא הפסקתי לדמוע.
    "עשיתי את זה, ילדתי. הגוף שלי יודע ללדת" מילמלתי שוב ושוב.
    כשנה וחצי לאחר מכן, הריון שלישי ב"ה.
    בערך באמצעו גיליתי שנדבקתי בCMV-.
    מכיוון שהגילוי היה מאוחר, לא היה ברור אם ההדבקה התרחשה לפני ההריון או בתחילתו.
    CMV זו וירוס שעלול לעבור מהאם לעובר דרך חבל הטבור (במיוחד כאשר ההדבקה היא במהלך ההריון). במידה והעובר אכן נדבק, הוא עלול לגרום לו לבעיות בריאותיות בחומרות שונות, עד פיגור שכלי עמוק.
    זו בשורה מטלטלת לספר להריונית, אבל יש לי מן נטייה כזאת לא לדאוג, לפני שיש סיבה טובה.
    גם היתה לי הרגשה מאוד חזקה שנדבקתי לפני ההריון, מכיוון שתקופה ארוכה לפני כן, לא הרגשתי טוב. פניתי לרופאים שונים, עד שהגעתי למומחה ארצי לCMV- בהריון.
    התייעצתי איתו מה לעשות ולאחר לבטים קשים והרבה דמעות שנשפכו (רק בעקבות השיחה איתו שהלחיצה אותי מאוד), החלטנו לעבור את ההריון ללא בדיקות מיוחדות (בכל מקרה הפלה זו לא אפשרות מבחינתנו), להתפלל הרבה ולסמוך על הקב"ה.
    המומחה הבהיר שהוירוס לא משפיע על הלידה ואין שום מניעה ללדת בבית, רק חשוב מאוד לבצע בדיקת שתן לתינוק תוך שבועיים מיום היוולדו.
    הפעם,  לאחר החוויה העוצמתית בלידת מנחם חיים, גם לבעלי כבר לא היה ספק שלידת בית היא הדבר הנכון ביותר.
    יום רביעי, אור לכ"א בכסלו.
    יש צירים בעוצמות שונות לאורך היום.
    בערב אני מתארגנת להתוועדות מאוחרת לכבוד ראש השנה לחסידות ופתאום קולטת שהצירים נהיו תכופים. אני מתזמנת- כל 4 דקות! הודעתי לצוות שליווה אותי (מיילדת ודולה) ונכנסתי לאמבטיה.
    גם הפעם, אני והרצונות שלי במרכז.
    האור עמום, הפעם אין מוזיקה, לחיצות בגב בזמן הצירים ועידוד שאני נהדרת ושהגוף שלי יודע בדיוק מה לעשות.
    קורס  HypnoBirthing שלמדתי עם חברתי הדולה, עדי רחוביצקי, עזר לי להרפות והצוות הזכיר לי שוב ושוב איך לנשום נכון כדי לקדם את הלידה.
    ב-23:23 בלילה, כ-3 שעות אחרי שהבנתי שאני בלידה, יהודה שלנו הגיח לאוויר העולם.
    גם הפעם, מיד הונח על גופי וינק. אל חשש, הוא לא נדבק בCMV, ב"ה.
    מהרגע שנולדו, שניהם (מנחם חיים ויהודה) נשארו עלי או על בעלי, חבל הטבור לא נחתך ברגע שנשמו עצמאית, הם קיבלו ויטמין K בטיפות וישנו בסמוך אלי.

    למה ילדתי בבית?
    כדי להוכיח לעצמי את שידעתי – הגוף שלי יודע ללדת.
    כדי לא להצטרף לסטטיסטיקה של לידה קיסרית שניה אחרי ראשונה.
    כדי לבחור בעצמי מי יהיה הצוות שמלווה אותי ולא לסמוך על המזל.
    כדי ללדת בתנאים שמתאימים לי ולא על-פי פרוטוקולים.
    כדי שלתינוקות שלי יהיה מענה מהיר ואוהב לצרכים שלהם.
    כדי לישון במיטה שלי, עם הריחות של הבית שלי.
    יש עוד המון תשובות, אבל קצרה היריעה.
    אני יודעת שזה לא מתאים לכל אחת, אבל תדעו שזו אפשרות, אפילו טובה מאוד.
    אתן יכולות ללדת, לא בהכרח צריכות שיילדו אתכן.
    זו הזכות שלנו ללדת כרצוננו!
     
    הגיע הזמן שמשרד הבריאות בישראל יישר קו עם מדינות רבות בעולם ויתמוך בלידות בית, ייאפשר למיילדות ליילד בבית, מבלי לסכן את רשיונן. הגיע הזמן שביטוח לאומי ינתב את הכסף, שבכל מקרה היה אמור לעבור לבית החולים, (כ- 12,500 ש"ח) אלינו היולדות, כדי שנוכל לממן לידה כרצוננו (המצב כיום הוא, שלידות הבית, שעלותן יקרה מאוד, הן על חשבון היולדת עצמה בלבד!).

    אודה לכם על שיתוף המאמר, כדי להעלות את המודעות ללידות בית ולמצב בישראל.

    תודה והעיקר שיהיה בבריאות איתנה ובידיים מלאות.

     שלומית היא אשתו של ד"ר גיל יוסף שחר
     
     
  • אהבתם את הסיפור?
    הרשמו לניזולטר וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים שעולים לאתר.
 
הרשמה לניוזלטר - חינם!
הרשמו וקבלו מידע בעל ערך רב לבריאותכם ועדכונים על הפעילות שלנו ברחבי הארץ.
דואר אלקטרוני *              

  
 
94,378
 איש מנויים לניוזלטר! ואתם?


מתנה חינם!
 
 










 



  



 

 

 
 
 
 
 
אהבתם את האתר?
נודה ללייק קטן.
הנה ההזדמנות בקליק אחד!