מי את קוקי?

הפעם בסדרתנו "מה זה עושה בבית שלי?" נתייחס לשקיות האפייה (המוכרות לנו גם כ"שקיות קוקי"). (כתבות קודמות בסדרה: רדיד אלומיניום, מטהרי אוויר).
אז קדימה, בואו נבין קצת יותר טוב – מי את "קוקי"?

ממה עשויות שקיות האפייה?

רוב שקיות האפייה המוכרות לנו עשויות מפולימר שנקרא פוליאמיד, (ויש גם כאלו העשויות מפולימר הנקרא PET – polyethylene terephthalate).

פולי-מה? 60 שניות (חשובות) על פולימרים ועל הפוטנציאל הרעילותי שלהם

פולימרים הם חומרים העשויים מהרבה יחידות מבנה קטנות שחוזרות על עצמן בשרשרת ליצירת מולקולות ענק.
פולי=הרבה מר=יחידה (unit).
יחידות המבנה של הפולימרים קרויות מונומרים, ולעיתים אוליגומרים. הפולימרים הטבעיים המוכרים לנו הם למשל חלבונים (שרשרת של חומצות אמינו), עמילן ותאית (שרשראות של גלוקוז), דנ"א (שרשרת של חומצות גרעין) ועוד.
הפולימרים הסינתטיים המוכרים לכולנו הם למשל כל הפלסטיקים למיניהם, גומי, סיליקון, טפלון ועוד.
על פי רוב לפולימר עצמו, כלומר למולקולה הענקית הזו כפי שהיא, אין רעילות משל עצמה. היא לרוב גדולה מדיי בכדי לעבור ממברנות ולרוב יציבה מספיק מבחינה כימית מכדי לייצר רעילות על ידי פירוק מטאבולי למונומרים.
הבעיה הבריאותית העיקרית שלנו עם פולימרים היא החומרים הנוספים שמצויים בתוך התווך (מאטריקס) של הפולימר.
בתוך תווך הפולימר אנחנו יכולים למצוא שלל רב של חומרים היכולים לנדוד ממנו החוצה והם-הם החומרים המקנים לפולימר את הרעילות הפוטנציאלית שלו. נקרא להם לצורך הדיון "מזהמים".

ניתן לסווג את המזהמים בפולימרים לפי שלושה קריטריונים

1. תוספים שנמצאים שם בכוונה כגון, חומרים השומרים על גמישות, צבענים למיניהם, חוסמי קרינת UV, ועוד.
2. חומרים שאריתיים מתהליך ההפקה כגון: מונומרים שלא נקשרו בתהליך הפילמור, חומרי עזר בתהליך הפילמור ועוד.
3. חומרים שלא נמצאים שם בכוונה שמקורם מפס ייצור לא נקי.

את המזהמים מהסוג הראשון והשני ניתן ברוב המקרים לצפות או לגלות על ידי מחקר ספרותי קצר, אך את המזהמים מהסוג השלישי ניתן לגלות בוודאות רק על ידי בדיקה אנליטית במעבדה, לזיהוי נוכחות של מזהמים (ולצערנו הרב, הרשויות האמונות על בריאות הציבור לא מבצעות בדיקות אלו).
אז אם כן רוב שקיות הקוקי עשויות מפוליאמיד משני סוגים עיקריים: ניילון 6 (פוליקפרולקטם polycaprolactam)[1] או ניילון 6/6 (חומר אחר לגמרי למרות השם הדומה)[2].
סוגי הניילון האלה נבחרו לתפקיד בשל היותם עמידים בטמפרטורות גבוהות (טמפ' היתוך של 218 מעלות ו-264 מעלות צלסיוס לניילון 6 לניילון 6/6 בהתאמה), בשל חדירותם הגבוהה לאדים ובשל יכולתם ממש לספוג מים תוך כדי השימוש (תכונה המקנה להם יותר חוזק)[3].

אילו מזהמים עלולים להימצא בשקיות אפיה ולנדוד החוצה מתווך החומר אל המזון שלנו?

הרשימה הבאה מתייחסת לחומרים הנפוצים ביותר על פי הספרות המקצועית הנמצאים בשקיות פלסטיק הבאות במגע עם מזון, ללא התייחסות למותג ספציפי.
יצרני שקיות האפיה לא טורחים לציין, לא על האריזה ולא באתרים שלהם מה בדיוק הם מוסיפים לייצור שקית האפייה, לכן אין לנו מידע על מותג כזה או אחר, אלא מידע על שקיות אפייה בכללות.

להלן חומרים שככל הנראה נמצאים גם בשקית האפייה שלכם, ולכולם יכולת נדידה טובה מהחומר אל המזון:

1. חומרים מגמישים (plasticisers) – חומרים המקנים בין השאר גמישות וחוזק לשקית.
   הם חומרים בעלי מולקולות קטנות היכולות לנדוד בקלות מתווך הפלסטיק, בעיקר בנוכחות שמן.
   הנפוצים ביותר בשימוש הם פטאלאטים למיניהם[3].
   בעיות פוטנציאליות: פטאלאטים הם חומרים המתנהגים כהורמונים סינתטיים (endocrine disruptors) ויכולים להיקשר לרצפטורים לאסטרוגן בגופנו ולהפעיל או לשתק אותם[4].
2. חומרים נוגדי חימצון – המגנים מפני תהליכי חימצון כגון חשיפה לקרינת UV, רדיקלים חופשיים הנוצרים בחום גבוה (למשל תוך כדי אפייה), חשיפה לקרינה אינפרה אדומה וקרינת מיקרוגל, ועוד.
   בין החומרים הנפוצים לשימוש נמצא גם חברנו הידוע לשמצה הביספנול איי (BPA), אשר גם הוא מתנהג כהורמון סינתטי הנקשר לרצפטורים לאסטרוגן בגופנו [5][3].
3. חומרי סיכה – אשר בין השאר מונעים הידבקות, מקטינים חיכוך, מקטינים חשמל סטטי, מגבירים ברק ושקיפות ועוד.
   החומרים הנפוצים לתפקיד זה הן חומצות שומן סינתטיות, שעוות ועוד [3].
4. מייצבי טמפרטורה (heat stabilizers) – חומרים המקנים לפולימר עמידות לחום. פוליאמיד לא צריך תוספים כאלה כי הוא עמיד לחום בפני עצמו אך PET למשל כן יצטרך אותם.
   החומרים הנפוצים לשימוש בפולימרים המיועדים למגע במזון הם למשל, תרכובות אפוקסי המבוססות על שומן צמחי [3].
5. מונומרים ואוליגומרים שלא הגיבו בתהליך הייצור – כמעט תמיד קיימת כמות שאריתית של מונומרים ואוליגומרים (זוכרים? יחידות מבנה בעלות מולקולות קצרות ובינוניות), בין אם בשל תהליך כימי לא שלם או בשל שיווי משקל כימי אשר בו תמיד יש קצת מהריאקציה ההפוכה (פירוק במקום בנייה). לחומרים אלו יכול להיות טווח רעילות רחב בהתאם לסוג החומר בשל יכולתם הגבוהה לנדוד החוצה מהחומר אל המזון [5].
   במקרה של הניילונים המדוברים – המונומר קפרולקטם מצוי בניילון 6 והינו בעל רעילות בבליעה, והמונומרים המצויים בניילון 6/6 הם הקסמתילן-דיאמין שהינו בעל רעילות בבליעה, וחומצה אדיפית שלגביה אין אינדיקציה רעילותית בבליעה [3][6].

הרשימה הזו שהינה חלקית מציגה תמונת מצב מדאיגה – שקיות האפייה הנפוצות הן בעלות פוטנציאל גבוה לזליגת מזהמים מאד בעייתיים!

הגרועים שבחבורה הם המשבשים ההורמונליים (endocrine disruptors) – אלו המתנהגים כהורמונים, אסביר מדוע:

כולנו, או רובנו יודעים, או לפחות שמענו, שאסור להתעסק עם הורמונים. אלו חומרי תקשורת המעבירים מסר לאיברים שונים בגוף שלנו לביצוע פעולות גם ובעיקר בריכוזים מאד, מאד נמוכים.
מכאן שחומר מלאכותי שנחשפנו אליו המתנהג כמשבש הורמונלי, ישפיע על איברי גופנו גם בחשיפה מאד קטנה ואף מזערית, בשונה מחומר שיש לו רעילות אחרת שאז בדרך כלל יש צורך בחשיפה לכמויות גדולות יותר ולרוב לגוף יש עבורו מנגנוני סילוק טובים (יותר או פחות, תלוי במצב הבריאות וסוג הרעלן).
כאן אלו חומרים המתנהגים כמו חומרים של הגוף עצמו ויכולים להפעיל, להאט או להפסיק פעילות חיונית של איברים ולהביא לטווח רחב של ליקויים בריאותיים – החל מפגיעה בתפקודים של איברים אנדוקריניים כגון: הכבד, הלבלב, מערכת הדם, אברי הרבייה, בעיון פיריון וכלה בסרטן ועוד תופעות קשות.
במקרה הנ"ל יש לנו עסק עם חומרים המתנהגים כאסטרוגן! (למי שתהה אי פעם למה יש בדורנו כזו רמה מדאיגה של בעיות פריון ושיעור כה גבוה ומדאיג של אנדומטריוזיס, שחלות פוליציסטיות, סרטן השד ועוד – ותסלחו לי על הרגשניות…אומרים שגם זה הורמונלי…).
התחום של משבשים הורמונליים סביבתיים הוא תחום מחקר יחסית חדש בעולם הטוקסיקולוגיה.
מסיבה זו ולאור התכונה הייחודית של רעילות גם במינונים מזעריים של חלקיקים בודדים למיליון ואף ביליון (שהם ריכוזים מאד מאד נמוכים) – אין עדיין תקנים עדכניים, ואף לא אמצעי מדידה מספיק רגישים וזמינים, היכולים לתת גם ליצרנים וגם לנו הצרכנים אמת מידה לבטיחות המוצר.
(אז למי ששואל – "מה, היתכן שמוכרים לי מוצר כמו שקיות אפיה שהוא רעיל למגע במזון?!" התשובה היא: לצערנו כן!).

ועכשיו לתכלס: מה מצאו מחקרים שחיפשו זליגה של חומרים ספציפיים משקיות אפייה?

כבר בשנת 1998 במחקר [7] שנעשה לבדיקת נדידת חומרים משקיות אפייה מסוג נילון 6 ונילון 6/6 נדגמו הבשר, העור ומיצי הבישול של עוף שבושל בשקיות מהסוגים הנ"ל.
ניסו לזהות גם חומרים נדיפים וגם חומרים שאינם נדיפים שנדדו מהשקיות אל המזון.
במחקר נמצא ריכוז משמעותי של של מונומרים ואוליגומרים (זוהו 7 סוגי מונומרים ואוליגומרים שהוגדרו מראש) שמקורם מהשקיות בבשר העוף שהיווה 16% מכלל החומרים הלא נדיפים שזוהו, וכן נוכחות של תרכובת נדיפה: cyclopentyl cyclopentanone – חומר שעל אף שבמאמר "העתיק" הזה כתוב שהוא ללא רעילות מצאתי אני סימוכין לגביו שהוא כיום כבר כן מקוטלג כמשבש הורמונלי [8] .
אותה קבוצת חוקרים זיהתה שנה קודם לכן רשימה ארוכה של חומרים נדיפים שנפלטו משקיות הבישול הנ"ל ( [2]Cyclopentanone (31.7 mg/bag), cyclopentyl cyclopentanone (17.4 mg/bag), hexadecane (2.6 micrograms/bag), heptadecane (3.2 micrograms/bag), octadecane (3.0 micrograms/bag) and epsilon-caprolactam (5.0-35.5 mg/ bag)), וכן שהמונומרים והאוליגומרים שנמצאו גם במחקר הראשון שציינתי נדדו בכמות גבוהה לשמן זית שחומם בשקיות האפייה [9].
מחקר אחר משנת 2007 שבדק זליגה ספציפית של מתכת כבדה מסוג אנטימון (antimony) משקיות אפייה מ – PET המשמשת כזרז בתהליך הייצור של סוג הפלסטיק הזה, מצא שמחצית מהמוצרים שנוסו שחררו רמות של אנטימון העולות על הרמה המותרת דאז של אנטימון במגע עם מזון [9].

סיכום ביניים: המחקרים מראים שיש זליגה של חומרים רעילים משקיות הקוקי. (לא לדאוג, המלצות בהמשך…)

וכמובן אי אפשר בלי נקודת המבט על הבריאות ההיקפית (או "הסביבתית")

כולנו חייבים להתחיל להתרגל לשאול את השאלות "מאיפה זה בא? לאן זה הולך? ועל מה זה משפיע?"
בדומה לתשובות שענינו בכתבות הקודמות – לאן הולכות שקיות הקוקי אחרי שסיימו את תפקידן?
לפח, ומשם? למטמנה או למשרפה, ומשם? – בחזרה אלינו בצורת חומרים רעילים המחלחלים למי התהום, לאדמה או נפלטים לאוויר.
אחרי שאנחנו יודעים מה השקיות האלה יכולות להכיל ומה נזקן הבריאותי הפוטנציאלי, ולאור העובדה שהשקיות האלה על חומריהן הרעילים הינן לא פריקות ביולוגית ולא יכולות להפוך לדשן, אני שואלת – שווה?

מה נעשה בלעדייך קוקי? המלצות

ובכן, לאור הנתונים המדאיגים על זליגת חומרים רעילים מהשקיות, ולאור הבעייתיות בתקינה, אין כל סיבה מוצדקת להמשיך להשתמש במוצר הזה.
ניתן להשיג תוצאות מופלאות של צלייה בתנור של כל סוגי המזונות בעזרת כלים חסיני חום בעלי מכסה כגון: פיירקסים עם מכסה, קדרות חרס מצופות או קדרות ברזל יצוק, טאג'ין, ואפילו פויקה.
וזה גם נראה הרבה יותר טוב בהגשה לשולחן הארוחה.
כמובן שיש לקנות אך ורק תבניות וכלים בעלי תו תקן למתכות כבדות ובעלי איכות גבוהה.
ולגבי הדגנים בסיר החמין – שכנתי היקרה המכינה חמין מרוקאי מדווחת ששקית הבד הייעודית לבישול עושה את העבודה היטב אך דורשת התאמה של כמות המים.
ניתן למצוא שקיות בד כותנה לבישול בחנויות המתמחות בכלי מטבח וגם ברשתות השיווק.
אין כל סיבה "לתבל" את המזון שלנו ב"תוספי מזון" תעשייתים, סינתטיים ומפוקפקים כגון אלו הנודדים משקיות האפייה.

חני איזנשטט כרמי היא יועצת "מעריסה לעריסה" (® Cradle to Cradle) מוסמכת עם ניסיון ארוך במחקר טוקסיקולוגי ואקו-טוקסיקולוגי של מוצרים וחומרים בתעשייה, סביבתנית מגיל צעיר, ביולוגית ומדענית סביבה (B.Sc) עם ניסיון עשיר במחקר בתעשייה (אגרו-טק, ביוטכנולוגיה). לומדת שיטות מגוונות של ריפוי טבעי, ומלווה בעיקר נשים עם אנדומטריוזיס ובעיות בריאות נשיות. מייעצת בהרצאות וסדנאות לאורח חיים בריא ונקי מרעלים. חני סיימה את לימודי הרפואה התזונתית במרכז לרפואת הרמב"ם.