המחלוקת המפורסמת ביותר ביהדות והקשר שלה לחיים שלנו היום

ד"ר גיל יוסף שחר (M.D)

אין ספק שהמחלוקת המפורסמת ביותר ביהדות היא המחלוקת העתיקה בת קרוב ל – 2000 שנה, בין בית הלל ובית שמאי על אופן הדלקת נרות חנוכה.

בית שמאי אומרים, שיש להדליק ביום הראשון שמונה נרות בחנוכיה ומיום ליום להפחית נר אחד ואילו בית הלל אומרים, שיש להדליק ביום הראשון נר אחד ובכל יום להוסיף נר, עד שמגיעים לשמונה נרות ביום השמיני (המחלוקת מופיעה במסכת שבת כא/ב).

לכאורה נראה שיש פה מחלוקת טכנית בלבד על האופן שבו יש להדליק את החנוכיה.
אבל המילה תורה היא מלשון 'הוראה'.
כלומר התורה היא ספר הוראות עבורינו ולהתנהלות שלנו בעולם.

בתורה יש רבדים רבים.
יש את הרובד החיצוני שעוסק בפרטים טכנים, כגון: איך באמת צריך להדליק את החנוכיה ויש את הרבדים הפנימיים העוסקים בנפש האדם ובהתנהלות האישית שלנו כאן בעולם.
צריך להבין מהי ההוראה לחיים שלנו, ביומיום שלנו, מהמחלוקת על אופן הדלקת החנוכיה.

החנוכיה מביאה אור לנו ולעולם ומסלקת את החושך.

המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי עוסקת ברובד הפנימי שלה, בשאלה איך צריך להתנהג אדם המגלה שיש בנפשו חושך ודברים רבים הדורשים תיקון.

איך צריך לפעול כאשר מבינים שיש לעשות שינויים מפליגים בחיים שלנו.
גם בתהליכי ריפוי, אנשים מגלים שהם חיו את מרבית חייהם בצורה קלוקלת וכעת הם צריכים לתקן את אופן ההנהגה שלהם ולבצע שינויים רבים בהרגלי החיים.

בית שמאי אומרים שברגע שהאדם הבין בשכלו את השינוי שהוא צריך לעשות, מייד הוא צריך לעשות אותו בכל הכח ובכל העוצמה, שינוי קיצוני ברגע אחד.
מחושך מוחלט – מייד לשמונה נרות.
זאת האמת ואין טעם לחכות רגע אחד נוסף מבלי לבצע אותה.
זו גישת בית שמאי.

לפי גישתם, ברגע שסילקת את החושך בכל העוצמה תוך יגיעה עצומה, עכשיו כבר אפשר להסתפק בעוצמת אור מופחתת ולא צריך ליגיעה גדולה כל כך בסילוק החושך והרע שגילית בקרבך ולכן ניתן להפחית לאט לאט מהמאמץ ובכל יום להדליק נר אחד פחות, פשוט כי כבר אין צורך בכל כך הרבה אור, אחרי "מכת הפתיחה" שנתת.

גישת בית הלל שונה בתכלית.
הם אומרים שגם אם אדם הבין בשכלו מה הדבר הנכון לעשות, שלא ינסה לעשות את כל השינויים בבת אחת, כי רוב הסיכויים שהוא יכשל.
בית הלל ממליצים להתקדם בצעדים קטנים.
כל יום להוסיף עוד נר אחד. לאט לאט.
בצורה כזו, יהיה קל יותר להתמיד בשינויים ולוודא שהם באמת הוטמעו כחלק מחייך.

גם בתהליכי ריפוי והחלמה, לא פעם, אנשים מבינים ברגע אחד שהם צריכים לעשות שינויים רבים בהרגלי התזונה ובהרגלי החיים שלהם.
כיצד נכון לפעול?
ביום אחד לבצע את כל השינויים הנדרשים, או להתקדם לאט לאט?

זו בעצם המחלוקת האמיתית בין בית הלל לבית שמאי ברובד הפנימי שלה – איך צריך האדם להתנהל כאן בעולם.
יש לכך רמז גם בעובדה שנפש האדם נמשלה לנר: "נר ה-ו-י-ה נשמת אדם" (משלי כ, כז).
הנשמה היא בעצם הנר של הבורא. כך אומר שלמה המלך.
כולנו בעצם נרות והתפקיד שלנו הוא להאיר את העולם.

נשאלת השאלה איך האדם צריך להדליק את האור בחייו ובעולם שסביבו?
בבת אחת, בכל העוצמה כפי גישת בית שמאי או לאט לאט, בצעדים קטנים, כפי גישת בית הלל?

כידוע, ההלכה היא כבית הלל ובפן הטכני, כולנו מדליקים ביום הראשון של חנוכה נר אחד ובכל יום מימי החג, מוסיפים נר נוסף.

גם הרמב"ם כתב בכתביו הרפואיים שכל שינוי בהרגלי החיים יש לעשות בצורה הדרגתית ואיטית, אפילו אם השינוי הוא חיובי ורצוי ויש לעשותו!
אחרת, כתב הרמב"ם, יחלה האדם בהכרח.

אז לכאורה חז"ל הכריעו בשאלה איך צריך להתנהל בעולם.
לאט לאט.
אבל רק לכאורה.

בספרי קבלה, חז"ל מלמדים אותנו, שבזמן הגלות הלכה אמנם כבית הלל, אבל לעתיד לבוא, בזמן הגאולה וביאת המשיח, הלכה תהיה כבית שמאי.
זאת אומרת שמצד האמת, כאשר מבינים מה באמת צריך לעשות זאת, יש לעשות זאת מייד ובצורה המלאה והמושלמת.
בתקופת הגלות, רק בגלל חולשתנו והעובדה שאנחנו עלולים לקרוס משינויים מהירים וחדים, נפסק להלכה שיש לבצע את השינויים לאט לאט בצורה הדרגתית.
אבל זה רק בדיעבד.

הדבר הנכון לעשות, הוא מייד לאחר שהבנת מה צריך לעשות – לבצע זאת בפועל ממש ובצורה המלאה. זאת אומרת שעל פי האמת, אין סיבה לא לבצע את מה שאתה מבין שצריך לבצע.
אין סיבה שיהיה נתק בין ההבנה בשכל לבין הביצוע בפועל.

אם משליכים זאת לתחום הבריאות – אז לפי בית שמאי, אם אדם מבין בשכלו, שמזונות מסויימים מזיקים לו והרגלי אכילה ושינה מזיקים לו, הוא צריך מייד להוריד זאת לביצוע בשטח, עם כל פרטי הפרטים…

צריך להבין מדוע פסקו חז"ל דווקא לפי בית הלל, בניגוד לאמת ומדוע פסק כך הרמב"ם בכל הנוגע לשינויים בהרגלי החיים כחלק מריפוי ובכלל צריך להבין מדוע לעתיד לבוא תשתנה ההלכה.

בתורת החסידות מוסבר שבזמן הגלות הנשמה מזינה את הגוף.
הגוף חלש והנשמה מחייה אותו והראיה – כאשר הנשמה עולה למעלה, הגוף נרקב באדמה… אין לו חיות משל עצמו.
בספרי קבלה מובא, שבגאולה תתגלה מעלתו של הגוף הגשמי, מעלה שהיא אף למעלה ממעלת הנשמה! ולעתיד לבוא, בזמן הגאולה, הגוף הוא זה שיחייה ויזין את הנשמה!

מכיוון שאת השינויים בהרגלי החיים אנחנו מבצעים עם הגוף וכעת, בזמן הגלות, הגוף חלש, יש לבצע שינויים לאט ובהדרגה.
אבל לעתיד לבוא, הגוף לא יתנגד לשינויים שהשכל מכתיב לו ויבצע אותם במהירות וללא כל היסוס.
כיום, בזמן הגלות, הגוף לא בנוי לשינויים מהירים והם עלולים להזיק לו, כפי שכתב הרמב"ם.

מעניין לציין, שכאשר הרמב"ם מדבר על תיקון המידות, תיקון דברים באישיות של האדם, שם הוא כותב שיש לעבור מייד מקיצוניות אחת לשנייה, על מנת אחרי זה לחזור לדרך האמצע.
לכאורה הוא סותר את דבריו בכל הנוגע לשינוי בהרגלי חיים.
אבל בהתבוננות על הדברים, לאור ההסבר הנ"ל, מובן מדוע הרמב"ם חילק בין שינויים בהתנהגות ובמידות שלנו לבין שינויים בהרגלי החיים הגשמיים.

הנשמה מסוגלת לעבור שינויים מהירים מאוד ועוצמתיים מאוד, לכן כאשר מגלים מידה לא תקינה בנפש (כגון: כעס, רגזנות, חוסר סבלנות, קמצנות, עצבנות, גאווה, קנאה וכו'), יש לעבור מיד לקצה השני והנשמה מסוגלת לזה.

לעומת זאת, הגוף (בזמן הגלות) לא מסוגל לשינויים קיצוניים כל כך ולכן כותב הרמב"ם שכל שינוי שלא עוסק בשכל ובמחשבה, אלא בגוף, יש לבצע לאט ובהדרגה.
אבל כאמור, לעתיד לבוא, כאשר תתגלה מעלת הגוף, ניתן יהיה לבצע שינויים גם בהרגלי החיים בצורה מהירה ובבת אחת.

אז איך להתנהג בפועל? גם אם הבנתי שאני צריך לשנות את תזונתי, האם להמשיך לאכול מאכלים רעים ולעשות שינויים לאט לאט?

התשובה מורכבת.
אנחנו היום נמצאים על סף הגאולה. מצב ביניים בין גלות לגאולה גלויה.

אם אדם מרגיש שהוא מסוגל לבצע מהפך בחייו, מייד ובבת אחת וגם להתמיד בזה ולא לקרוס, יתכן וראוי לעשות זאת, אבל אם יש חשש שהאדם ישבר מעוצמת השינוי (כמו שקורה לרבים מאוד שמשנים בבת אחת את הרגלי התזונה שלהם) והשינוי לא באמת יחזיק מעמד בחייו, רצוי להתקדם בצעדים קטנים והדרגתיים.

יש מקרים ומצבי חולי מסויימים בהם כל יום קובע, ואין זמן לחכות לשינויים איטיים (למשל כאשר חוששים שגידול ממאיר ישלח גרורות וכדומה).
היום, כאשר כבר טועמים מהגאולה ומריחים אותה, יש מקום להנהגה כזו, בוודאי כאשר כל דקה קובעת.
אבל ברוב רובם של המקרים ועבור רוב האנשים, על מנת באמת להטמיע הרגלי חיים טובים, יש להתקדם כל פעם עם שינוי אחד ורק לאחר שהוא התקבע בחיינו, יש להמשיך הלאה לשינויים נוספים.

אז ראינו פתרון אחד למחלוקת בין בית הלל לבית שמאי – הפתרון של הרמב"ם, שבעצם אומר שבכל הקשור לגוף יש להתנהג כבית הלל – בהדרגה תוך כדי הוספה מיום ליום ואילו בכל הקשור לשינויים תודעתיים, נפשיים ורוחניים ניתן וצריך לעשות את השינוי מייד ובמלואו.

ואפשר אולי להציע דיוק נוסף בדברים, גם בנוגע לשינויים הקשורים בגוף הגשמי שלנו.
בכל הקשור ל"סור מרע", דהיינו הפסקה של הרגלים שאנחנו מבינים שהם רעים, יש לעשות זאת מייד, כגישת בית שמאי, כגון: הפסקת שתיית משקאות קלים, צריכת קמח לבן, סוכר, מאפים עתירי קמח לבן שמן וסוכר וכו'.
ואילו בכל הקשור ל"עשה טוב", דהיינו הוספת הרגלים אחרים שיטיבו עם הגוף, יש להתקדם לאט ולהוסיף בכל פעם הרגל חדש לחיים עד שהוא נטמע בתוכנו ואז והוסיף הרגל טוב נוסף, כגישת בית הלל.

לסיכום, המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי איננה רק מחלוקת טכנית, אלא מחלוקת עקרונית על ההתנהלות הרצויה והנכונה לאדם כאן בעולם.

אז כיום, חשוב מאוד לא רק לחזק את הנשמה, אלא גם לחזק את הגוף עם אוכל בריא, תנועה ושינה טובה, כדי להכין את הגוף לקראת הגאולה, בה הגוף הוא זה שיזין את הנשמה.
ואם אתם עדיין לא עושים זאת, תאמצו כל פעם הרגל אחד חדש לחיים שלכם. ורק לאחר שהוא התקבע, תאמצו הרגל חדש. לאט לאט.

שלכם,

גיל יוסף שחר (MD)

אהבתם את המאמר?